ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון הוא הארכיון ההיסטורי המרכזי של צה"ל ושל משרד הביטחון, ומשמש גם כמגנזה לצה"ל ולמערכת הביטחון. הארכיון הוא מאגר מידע ייחודי ומרכזי בנושא הפעילות הביטחונית-צבאית של מדינת ישראל, ומהווה את אחד המרכיבים החשובים בשמירת הזיכרון הקולקטיבי והמורשת הביטחונית של החברה בישראל.

אוסף הלוחם היהודי

​מלחמת העולם הראשונה- לוחמים יהודים בצבא גרמניה

הרייך של הקייזר (הרייך הגרמני השני) הוקם בשנת 1871 על ידי איחוד של מדינות גרמנית (25 במספרן), בהנהגתו של מלך פרוסיה, כראש המדינה ומצביא צבאותיה וצי המלחמה.

היהודים שירתו בצבאות גרמניה מהמחצית הראשונה של המאה ה-19. הם הצטיינו בקרבות ובמלחמות, במיוחד במלחמת פרוסיה – צרפת (1870 – 1871), אך הפטריוטיות שלהם לא הקנתה להם שוויון באשר לקידומם בצבא. למרות שהחוק העניק להם זכויות אזרחיות מלאות, מפקדי הצבא נמנעו מלקדם יהודים, אשר שמרו על דתם, לדרגות קצונה. כך יצא, כי בפרוץ מלחמת העולם הראשונה לא היה בצבא הפרוסי אף לא קצין יהודי אחד. מספר מועט של קציני מילואים יהודיים שירת במסגרת הצבא הבווארי , שהיה "ליברלי" יותר.

היסטוריה קצרה של שילוב היהודים בצבאות גרמניה
מתחילת המאה ה-20 שירתו כ-50% מהחיילים היהודים כ"מתנדבים לשנה אחת", שירות שהיה מיועד לבוגרי לימודים תיכוניים ועל-תיכוניים.
החיילים התגייסו בתום לימודיהם לשירות חובה בן שנה אחת, ואחר כך שירתו במילואים. לפי הנוהג, רוב החד-שנתיים סיימו את שירותם בדרגת סמל.

מלחמת העולם הראשונה ויהודי גרמניה
גרמניה נכנסה למלחמה כמעט בו זמנית עם אוסטרו-הונגריה (3 ימים לאחריה), עת הכריזה מלחמה על רוסיה (ב-1 באוגוסט 1914) ויומיים לאחר מכן על צרפת.

פרוץ המלחמה התאפיין אף בגרמניה בהתעוררות של גל פטריוטי. היהודים באופן כללי היו שותפים ברגשי הפטריוטיות: מחד גיסא, הם ראו את גרמניה כנגררת למלחמה, ללא רצון בולט, ומאידך גיסא, הם הזדהו עם מטרות המלחמה המוצהרות, קרי הגנת ערכי התרבות המערב-אירופית בפני "הברבריות" של המשטר הצארי של רוסיה, ה"היהירות" הבריטית ו"כוונות הנקם" של הצרפתים. בשלב הפתיחה למלחמה נתפסה האסטרטגיה הגרמנית למלחמה כ"הגנת הציביליזציה" , כאשר ההתנגדות לאנטישמיות הרוסית שיחקה אף היא תפקיד משמעותי בשיקולי היהודים לתמוך בהמונם בקייזר ווילהלם השני ביוצאו למלחמה. אלפי יהודים התייצבו בימי אוגוסט 1914 והתנדבו לצבא לשירות המולדת .

תפילה למען ''מלכינו, עמנו וארצנו''
היציאה למלחמה הצורך בלכידות חברתית נתפסו על ידי הקהילות היהודיות כהזדמנות לשיפור מעמדם בתוך הקיסרות. בימי פרוץ המלחמה דיבר הקייזר עצמו אודות הצורך באחדות כל גרמניה "ללא הבדלי מפלגה, מעמד ודת". בהצהרה מלכותית זו בפני הרייכסטאג בברלין, ראו יהודי גרמניה התייצבות ברורה של השליט לצד אלה הדוגלים בשיוויון זכויות בחברה הגרמנית.

בהמשך לנאום הכתר
הצבא הגרמני נכנס ל"מלחמה הגדולה" על פי תוכנית מלחמה שהוכנה מראש (תוכנית שליפן). הצבא פלש לבלגיה הנייטרלית בכוונה לתקוף את צרפת בגבולה החשוף וכן הצטרף לכוחות האוסטרו-הונגריים בחזית המזרחית בפולין הרוסית.

מספרם הכללי של היהודים ששירתו בצבאות גרמניה בין השנים 1914 – 1918 היה כ-100,000 איש, קרי כ-18% מכלל יהודי גרמניה (אחוז דומה גויס גם מקרב האוכלוסייה הכללית). כ-10,000מבין המגויסים היו מתנדבים. מתוך 100,000 החיילים היהודים שירתו כ-80% בחזיתות. לפחות 12,000 יהודים נפלו במערכה או שהוכרזו כנעדרים. למעלה מ-20,000 יהודים קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם כ-2,000 לדרגות קצונה. 30,000 יהודים זכו באותות ועיטורי מלחמה, רבים גם למעלה מאות אחד.

באוגוסט 1914 גויסו למאמץ המלחמתי המוני גברים גרמניים בגילאי 20 – 45. היו ביניהם גם לא מעט מתנדבים. ההתלהבות הפטריוטית ונכונות ההקרבה למען המולדת, לא פסחה גם על היהודים. המתנדב הצעיר ביותר היה תלמיד יהודי, יליד קושטא, יוסף ציפס (יליד 1904). הוא התגייס למלחמה בשנת 1917בהיותו בן 13 בלבד. הבחור נפצע בקרב, ושתי רגליו נקטעו (נפטר בשנת 1934). המתנדב המבוגר ביותר היה חייל יהודי, שקודם מאוחר יותר לדרגת סגן- אדולף שטרן, אשר התגייס בגיל 63.

בין המתגייסים המתנדבים היו גם שני צירי רייכסטאג (הפרלמנט) יהודיים (התגייסות מקרב צירי הפרלמנט לא הייתה כה נפוצה בימים ההם):

ד"ר לודוויג פראנק (1874 – 1914)- ראה תמונתו לעייל, היה עורך דין במקצועו וחבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית .לאחר ההצבעה בעד תקציב המלחמה, החליט ד"ר פראנק לתת ביטוי לרוח הפטריוטית והתגייס לצבא. ב-3 בספטמבר 1914, שלושה ימים לאחר שהגיע לחזית, הוא נפל (ליד לונוויל).

ציר יהודי נוסף שהתנדב לצבא היה ד"ר לודוויג האס (1875 – 1930 ), חבר הסיעה הפרוגרסיבית. בשל הצטיינותו (בקרבות ליד איפר), צוין לודוויג האס לשבח, וקיבל את אות צלב הברזל. לאחר שלושת רבעי שנה בחזית, מונה האס להנהלת ממשל צבאי בוורשה (יולי 1915).

שירותי הדת היהודית בצבאות גרמניה
עם פרוץ המלחמה, בספטמבר 1914, אושרו על-ידי מיניסטריון המלחמה הפרוסי שמונה רבנים כ"כהני דת צבאיים"(שישה מהם בחזית המערבית ושניים בחזית המזרחית). לרבנים היו זכויות וחובות שוות כמו לכמרים נוצריים: הם היו בחזקת קצינים,לבשו אותם מדים, על צווארם ענדו שרשרת עבה עם מגן דוד ובמרכזו שני לוחות הברית.

בהמשך המלחמה נקבע שבכל ארמיה יכהן רב שדה (Feldrabbiner) אחד. כפועל יוצא שירתו בצבאות גרמניה כבר בסוף שנת 1914 עשרה רבני שדה. בין הבולטים היה ד"ר לאו בק (1873 – 1956) מברלין, רב בארמיה הראשונה.

סך- הכל שירתו בצבאות גרמניה במהלך המלחמה 30 רבנים צבאיים בכל החזיתות, עיקרם בחזית המזרחית. תפקידם כלל עריכת תפילות יהודיות לחיילי היחידות שבתחום אחריותם ולשבויי המלחמה היהודים, עריכת טקסי קבורה, עריכת ביקורים בבתי חולים צבאיים, חלוקת ספרות דתית וחבילות שי וכן השתתפות בפעילות סיוע לתושבים יהודיים באזורי כיבוש.

טייסים יהודיים בכוח האווירי הגרמני
תחום הטייס המודרני היה בחיתוליו במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפעלת האווירייה הייתה חידוש במלחמה ו"מועדון הטייסים" היה סגור יחסית, אך סיקרן יהודים צעירים רבים. חרף הקשיים להתקבל לכוחות אוויריים שונים, השתתפו במלחמת העולם הראשונה למעלה מ-200 צעירים יהודיים בכוחות האוויריים (מתוך כ-5,000). כ-50 טייסים יהודיים נהרגו בעת מילוי תפקידם. לאחר המלחמה רשם ד"ר פליקס טיילהאבר את דפי הזיכרון לזכר הטייסים היהודים של גרמניה ובו עשרות שמות של טייסים יהודיים ומעשיהם במלחמה. הספר המקורי משנת 1919, עם הקדשת המחבר לאביו, נמצא באוסף הארכיון. הספר שימש ככלי הסברה והוכחה במאבקים שלאחר המלחמה בהוכחה ל"קרביות" של היהודים ונדפס במהדורות מאוחרות יותר ואף מורחבות (1924).

נושא הטייסים היהודיים וספרו של טיילהאבר זכו לעדנה מחודשת, עת תורגם הספר לעברית ולווה במחקר יסודי של הסוגיה על ידי אלימור מקבת ופורסם, בספריית מעריב בשנת 2012 (הספר כולל גם רשימות מפורטות של הטייסים).

המפורסם ביותר בין הטייסים הקרביים של גרמניה במלחמת העולם הראשונה היה טייס קרב מצטיין, ממוצא יהודי, סגן במילואים ווילהלם פרנקל (1893 – 1917)- ראה תמונתו לעייל. למרות שפרנקל, עזב את יהדותו כבר בשנת 1914, ככל הנראה משיקולי הקידום,הוא נותר – בעיקר בעיניי האנטישמים – יהודי.  לזכותו נזקפו 19 הפלות של מטוסי אויב. הוא היה גם לטייס הראשון בעולם שהפיל מטוס בלילה (6/4/1917). על מעשי הגבורה קיבל פרנקל (הנקרא אז "הטייס המעוטר ביותר") את העיטור הגבוה ביותר בצבא, אות ההצטיינות (Pour le Merite ), נוסף לכך גם צלבי הברזל מדרגה ראשונה ושנייה, עיטור בית המלוכה הוהנצולרן בעל חרבות, אות הטייס הפרוסי והצלב החופשי ההנזיאטי של המבורג. סגן (במילואים) פרנקל נפל בעת קרב אוויר מעל העיירה ויטרי סאלי בצרפת ב-8 באפריל 1917.

המתנדב היהודי המבוגר ביותר לטייס היה פאול שפיגל (ראה תמונתו לעייל). בגיל 62, כאשר היו רשומות לזכותו מאות טיסות בתעופה אזרחית בכדור פורח שירת  בבסיס ספינות אויר בחזית המערבית.
כאמור מוזכרים בין הטייסים היהודיים רבים וטובים, לדוגמא סג"ם (מיל') יוסף צירנדורפר (ראה תמונתו לעייל), אשר נפל בשנת 1915 בתאונת טייס, וכן הטייס יעקב וולף, אשר למרות גיוסו בגיל מתקדם יחסית (46), הספיק להשתתף בגיחות מבצעיות רבות, וכהוקרה הועלה לדרגת קצונה ועוטר באות צלב הברזל מדרגה ראשונה.

רופאים יהודיים וצוותי רפואה
למעלה מ-30,000 רופאים, סייעני רפואה, אנשי עזר סניטריים ווטרינרים שירתו בצבאות גרמניה במהלך המלחמה. מתוכם נפלו למעלה מ-1,400איש- ( 4.6% ). בשנת 1916, בשלהי המלחמה, שירתו בין צוותי הרפואה הבכירים כ-2,500 יהודים. בין קציני הרפואה הסדירים כמעט ולא היו יהודים, עקב תהליכי הקידום לדרגות הקצונה, בהם הופלו היהודים (מטעמים אנטישמיים). רולף פוגל, בספרו על תרומתם של היהודים לצבאות גרמניה, "חלק מאתנו", מעריך את סך אנשי הרפואה היהודיים בכ-4,160 איש ואישה (חישוב זה נעשה על בסיס חלקם היחסי בין הרוגי חיל הרפואה).

רופאים ואחיות יהודיים שירתו גם במסגרת "הצלב האדום". אך גם שם לא פסחה עליהם תופעת האפליה.

יהודים במאמץ המלחמתי התומך : מחקר ופיתוח, אספקה ועוד
היהודים התגייסו למאמץ המלחמתי הן בתחום הסיוע לקהילה, כגון : איסוף והעברת תרומות, קליטת פליטים, עבודה סוציאלית בקהילה ועוד, הן כיחידים במנהל הציבורי, במיניסטריונים שונים, ובתחום המחקר והפיתוח. יצוין, כי תרומה יהודית זו זכתה כבר בשלהי המלחמה לביקורת אנטישמית והאשמה, כי היא מהווה מפלט בפני ההתגייסות לחזית. מאוחר יותר אף נטען, כי היהודים תרמו לתבוסת גרמניה במלחמה.

האישים הבולטים בקטגוריה זו היו:
וולטר רטנאו (1867 – 1922)- ראה תמונתו לעייל
כבן למשפחה בורגנית היה מעורב בניהול מפעלים תעשייתיים, כולל AEG, ותפקידים בכירים אחרים בכלכלת גרמניה. שירת בצבא הפרוסי בשנות ה-80 של המאה ה-19, אך עקב מוצאו היהודי נבצר ממנו , לתסכולו הרב, להתקדם לדרגת קצונה. מאז פרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת רטנאו במשרד המלחמה הפרוסי כאחראי מחלקת חומרי גלם, כאשר בתחום אחריותו הייתה אספקת חומרי הגלם לתעשיית הנשק הגרמנית וכן תהליך הייצור המלחמתי בכללותו.

עם תום המלחמה שימש רטנאו כנציגה של רפובליקת וויימר ב"קונגרס השלום", (1919) כשר להתחדשות כלכלית ואף כשר החוץ. ב-22 ביוני 1922 נרצח רטנאו בידי מתנקש ימני קיצוני ( נגד רטנאו הושמעה הסתה אנטישמית פרועה והוא הואשם כאחראי ישיר לתבוסתה של גרמניה במלחמה).

ד"ר נחום גולדמן (1894 – 1982)
משפטן בהשכלתו; למרות מוצאו מרוסיה, קשר את פעילותו עם גרמניה ועם התנועה הציונית שבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הצטרף ד"ר גולדמן למשרד החוץ הגרמני, שם הוא ניהל את "המחלקה לענייני יהודיים", שהייתה אחראית בעיקר לקשר עם הקהילות היהודיות בשטחים הכבושים על-ידי הגרמנים .
במקביל היה גולדמן מעורב גם בפעילות ציונית מול הקייזר ווילהלם השני. במחצית שנת 1916 הגיעו לברלין ידיעות לפיהן התורכים מתכוונים לגרש מפלשתינה ישובים יהודיים שלמים. גולדמן דאג לזכות בהתערבות הקייזר אצל הסולטן העות'מאני, בן בריתו. (לצורך זה גייס גולדמן את פרופ' ד"ר הרמן לברכט סטראק, תיאולוג ידוע ואיש סודה של הקייזרית אוגוסטה ויקטוריה (1858 – 1921), אשר נרתמה לדבר על ליבו של הקייזר למען היהודים).
לאחר המלחמה האשימו חוגים לאומניים אנטישמיים את הנהלת משרד החוץ בשיקולים זרים ובהעסקה של "גורם חוץ עוין" .

פרופ' ד"ר פריץ יעקב הבר (1868 – 1934)
פרופסור לכימיה פיזיקלית. לצרכי פיתוח הקריירה המדעית התנצר פרופ' הבר עוד בשנת 1898. בעת מלחמת העולם הראשונה הוא השתתף באופן פעיל במאמצי מחקר ופיתוח צבאיים. בין היתר פיתח הבר שיטה להפיכת חנקן שבאוויר לאמוניה ולחומצת חנקן - חומרים חשובים לתעשיית חומרי הנפץ. כמו כן השתתף פרופ' הבר בתוכנית לפיתוח אמצעי לחימה כימיים עבור צבא גרמניה, מתוך תקווה, כי שימוש באמצעים אלה יחיש את קץ המלחמה. בשנת 1918 קיבל פרופ' הבר פרס נובל לכימיה.
עם עליית הנאצים לשלטון (1933) אולץ פרופ' הבר לוותר על תפקידיו ומעמדו כמדען מן השורה הראשונה ובמאי 1933 הוא עזב את גרמניה. הוא נפטר ב- 1934, עת התכונן לבקר ב"מכון זיו" ברחובות (לימים "מכון וייצמן"), כאורחו של ידידו פרופ' חיים וייצמן.

פרופ' ד"ר ריכרד ווילשטטר (1872 – 1942)
פרופסור לכימיה בברלין ובמינכן. היה חבר באקדמיה למדעים ומנהל המעבדה הלאומית הפיזיקלית/הכימית. תרומתו למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר בשל פיתוחו החדשני של מתקני מסיכת הגז כמענה להפעלת גזים רעילים בשדה הקרב. כהוקרה על תרומתו למו"פ הצבאי קיבל פרופ' ווילשטטר צלב ברזל (אזרחי) מידי הקייזר. כמו כן קיבל המדען גם את עיטור ההצטיינות הגבוה Pour la Merite.
פרופ' ווילשטטר היה חתן פרס נובל לכימיה (1915), על תרומתו במחקר הכלורופיל ופיגמנטים נוספים בצמחים.
בשנת 1924 התפטר פרופ' ווילשטטר ממשרת יושב ראש אוניברסיטת מינכן כמחאה על הלחצים האנטישמיים עליו ועל סגל ההוראה. הוא היה אחד מאורחי הכבוד בעת פתיחת "מכון זיו" ברחובות. פרופ' ויצמן אף הציע לווילשטטר את תפקיד נשיא המכון, אך פרופ' ווילשטטר סרב.
מאז שנת 1939 אולץ פרופ' ווילשטטר לחיות בגלות, בשווייץ, אך סירב לעבוד מדעית "בשירותם של אויביי גרמניה".פרופ' ווילשטטר נפטר בשלהי המלחמה , ב-1942.

ד''ר לאו לוונשטיין (1879 – 1956)- ראה תמונתו לעייל
כבן למשפחה בורגנית היה מעורב בניהול מפעלים תעשייתיים, כולל גם ד"ר לוונשטיין היה בין המדענים היהודיים, שלקחו חלק במחקר ופיתוח מלחמתי, בעיקר בפיתוח חומרי נפץ. כמו כן, הוא השתתף בפיתוח מדידת גלי קול והעברת ידיעות. לאחר המלחמה, הוא השתתף בפיתוח רקטות מונחות (1929).
בין השנים 1900 – 1942 רשם ד"ר לוונשטיין על שמו 25 פטנטים לאומיים.
בעת מלחמת העולם הראשונה שירת ד"ר לוונשטיין בצבא, הצטיין בקרבות, נפצע מספר פעמים ובעקבות זאת, הועלה לדרגת סרן במילואים ועוטר בצלבי ברזל מדרגה ראשונה ושניה.

לאחר המלחמה היה לוונשטיין בין מקימיו של "איגוד הרייך של חיילי החזית היהודיים" RjF ומונה ליושב ראש שלו. האיגוד וביטאונו הרשמי "המגן" Der Schield , התגייסו למלחמה נגד האנטישמיות הגואה של גרמניה שלאחר המלחמה. במסגרת "הוכחת התרומה היהודית לאומה ולמלחמה " הוציאה מערכת הביטאון "ספר הזיכרון לנופלי המלחמה היהודיים " (1932) עם הקדשה של הנשיא פאול פון הינדנבורג (1847 – 1934), גיבור המלחמה עצמו.
בשנות ה-30 עשה לוונשטיין מאמצים רבים להציל יהודיים יוצאי צבא ותיקים מרדיפות הנאצים. ידועה פרשיה הקשורה בצלבי ההוקרה, אשר העניק היטלר בשנים 1934 – 1935 לווטרנים, לוחמי החזית של המלחמה. תחילה ניתנה פקודה להימנע מלהעניק האותות לקומוניסטים וליהודים. לאור מאמצי השתדלנות של ארגון ה – RjF ושל ד"ר לוונשטיין אישית , יצאו קצינים נוצריים של הצבא נגד הפקודה והיטלר אז נאלץ לוותר. המדליות הוענקו גם לרבבות חיילים וקצינים יהודיים (ראה להלן). מאוחר יותר, בנובמבר 1938, כאשר נערכו מעצרים המוניים בקרב יהודי גרמניה, התייצב לוונשטיין בגבורה נגד הגזרה, וגייס לצידו את ידידיו הקצינים הנוצריים, אשר העלו על נס את תרומתם של היהודים למולדת הגרמנית. בעקבות ההתערבות שוחררו בחג המולד 1938 כ- 20,000 אנשי צבא לשעבר ממחנות ריכוז (לפי פקודתו הישירה של היטלר) והתאפשר לרובם להגר מגרמניה ועל-ידי כך להציל את חייהם.
מרות האפשרויות הרבות לנוס ממולדתו, החליט ד"ר לוונשטיין להישאר בגרמניה ולסייע בידי אחיו לנשק היהודים בעת צרה. עם התגברות הרדיפות בשנות ה-40 שוגר לוונשטיין לעבודות כפייה בגטו ברלין (1942), ומאוחר יותר נשלח למחנה ריכוז טרזיינשטאדט.
ד"ר לוונשטיין נפטר בשנת 1956 בישראל.

המאבק נגד האנטישמיות
פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצהרת הקייזר בזכות "שלום בין בני האמונות השונות" , נכונותם של היהודים ושל ארגוניהם הייצוגיים להשתתף ולהתנדב להזדהות עם יעדיה, כל אלה סימנו עבור רבים פתח של תקווה באשר להשתלבות היהודים בחברה הגרמנית והטמעתם בה.

ברם, שנאת היהודים הייתה מושרשת היטב בשכבות רבות של האוכלוסייה. "רוח הפיוס של 1914 "נמוגה במהרה. כבר באוגוסט 1914 דרש ארגון אנטישמי "איגוד הפטיש של הרייך", מחבריו ומארגונים קרובים לו, לאסוף נתונים על השתתפות היהודים במלחמה ושיעור אבדותיהם. זאת , במגמה להוכיח את השתמטות היהודים. שוב הודגשה "הסכנה היהודית", ועמה גם החשש מפני זרם הפליטים היהודיים הצפויים להציף את גרמניה ממזרח.
במקביל גם היהודים עסקו באיסוף נתונים סטטיסטיים, במגמה להוכיח לציבור את שקריות טענות האנטישמים.

הוויכוח אודות תרומת היהודים בחזיתות המלחמה השונות הגיע עד לבימת הרייכסטאג. המגמות האנטישמיות מצאו את ביטוין גם בחוגי מיניסטריון המלחמה הפרוסי והובילו להחלטה ליזום את "ספירת היהודים", Judenzaehlung (אוקטובר/נובמבר 1916). על-פי צוו המיניסטריון, התבקשו יחידות הצבא והצי לערוך מפקד ולדווח על תפקידיהם ומספריהם של היהודים ביחידות.

כמובן שהיהודים ראו במפקד עלבון: שוב הועמדה הפטריוטיות שלהם בספק. כמצוות האנטישמים תוארו היהודים כנטע זר, נצלנים ומשתמטים. הגב' פרידנרייך, אם יהודייה מהאנובר, ביטאה את תחושת המרירות שלה באחד משיריה.

תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם. עבור הארגונים היהודיים הייתה זו ההוכחה ניצחת לכך, כי להאשמות האנטישמיות נגדם אין  ביסוס כלשהו. אולם, בזאת לא הסתיים הוויכוח. בשנת 1919 הופיעה במינכן חוברת אנטישמית מאת אוטו ארמין, אשר התיימרה להציג את ממצאי החקירה הסטטיסטית "לפי מקורות מהמשרד". בחוברת פורסמו טענות אנטישמיות באצטלה של מחקר מדעי. בפתיחת הספר צוטט המוטו של היהודים "מהתלמוד" ,כביכול :
"אם אתה הולך למלחמה
אל תלך ראשון, אלא אחרון,
כדי שתוכל לחזור ראשון הביתה."

המסע נגד היהודים כלל האשמות מסוגים שונים. במינכן העלה פובליציסט אנטישמי, דיטריך אקהארדט, את נקודת "ההשתמטות" היהודית בצורה של התערבות. הוא הציע פרס בגובה 1,000 מרק למי שיביא פרטים על משפחה יהודית שהיו לה שלושה בנים ומעלה במשך שלושה שבועות בחזית. הארגונים היהודיים נענו לאתגר והציגו פרטים של משפחות יהודיות , אשר חמישה, שישה, שבעה ואף שמונה מבניה שירתו תקופות ממושכות בחזית. כמו-כן פורסמו עלונים שתיארו את היקף הקורבנות היהודיים, וקראו לעם הגרמני למנוע פילוג של החברה על-ידי הסתה אנטישמית.

סיכום המלחמה מבחינת היהודים
יהודי גרמניה תרמו למאמץ המלחמתי הגרמני בכל התחומים כמו שאר מרכיבי האוכלוסייה. האנטישמיות פרצה עקב תבוסה במלחמה ואבדות המלחמה. שנאת היהודים, אשר הייתה בד"כ חבויה ורק בשכבות אוכלוסייה מוגבלות, פרצה באופן גלוי והציפה חלקים רחבים של החברה.

עם כל הקשיים והאנטישמיות, כ-35,000 חיילים יהודיים ( מתוך 100,000) זכו באותות ועיטורים צבאיים על מעשיהם במלחמה. בעלוני ההסברה של איגוד הרייך לחיילי חזית יהודיים צוינו (ב-1920) למעלה מ-1,000 חיילים יהודיים שעוטרו בצלב ברזל מדרגה ראשונה ו-17,000 חיילים יהודיים נושאי צלב ברזל מדרגה שנייה. היו גם חיילים אשר קיבלו אף מספר של צלבי ברזל.

המלחמה גם תבעה את קורבנות מקרב היהודים. למעלה מ-12,000 יהודים נהרגו או נפטרו עקב שירותם הצבאי. השכול לא פסח על אף לא קהילה יהודית אחת.

  • {{slideCollection.image1.MODExhImgDesc}}
  • {{slideCollection.image2.MODExhImgDesc}}
  • {{slideCollection.image3.MODExhImgDesc}}
  • {{slideCollection.image4.MODExhImgDesc}}

סרטונים

ללובי התערוכות