הארכיון לתולדות 'ההגנה' פועל במסגרת ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. הארכיון הוקם בשנות החמישים של המאה העשרים והתבסס תחילה בעיקר על תיעוד שנאסף לצורך כתיבת ספר תולדות ההגנה (כרכים א-ג, 1972-1954).

דף שני

האפשרות השנייה שוועידת 'אחדות העבודה' יכלה להעדיף הייתה הסתמכות על הגדודים העבריים. ראשיתם של הגדודים הייתה ב'גדוד הפרדות של ציון' (Zion Mule Corps) הידוע יותר בשמו הבלתי פורמלי 'גדוד נהגי הפרדות'. הגדוד הוקם ב-1915 במצרים, בעיקר על בסיס צעירים מן היישוב שהוגלו מהארץ בידי השלטונות העות'מניים, ושולב בצבא הבריטי. למפקדו מונה קצין אירי פרו-ציוני, קולונל ג'ון הנרי פטרסון (Patterson). האדם שבשמו במיוחד נקשרה היזמה להקמת גדוד זה וגדודים עבריים נוספים בצבא הבריטי היה זאב ז'בוטינסקי.

7.jpg

זאב ז'בוטינסקי במדי 'גדוד 38 של קלעי המלך'

ז'בוטינסקי, עיתונאי וסופר יהודי צעיר מרוסיה שהגיע למצרים לסיקור גולי ארץ-ישראל שם, נעשה תוך שנים אחדות ל'כוכב עולה' בתנועה הציונית ולפעיל מרכזי, יצירתי, כריזמטי ואנרגטי בכל הנוגע לענייני הביטחון ביישוב. הוא יזם וקידם את הקמת 'גדוד הפרדות של ציון' מתוך ראִייה כי גדוד זה וגדודים עבריים נוספים שיוקמו במסגרת הצבא הבריטי בזמן המלחמה ישמשו בסיס לכוח צבאי יהודי לגאלי שיפעל בהמשך בארץ-ישראל. לצדו השתתפו בהקמת הגדוד יוסף טרומפלדור ופנחס רוטנברג, והם נעזרו בד"ר חיים וייצמן, מראשי ציוני בריטניה, שהיה בעל קשרים בצמרת השלטון הבריטי. טרומפלדור, קצין מעוטר בצבא הצאר הרוסי ממלחמת רוסיה-יפאן בתחילת המאה, שבה איבד את ידו השמאלית, ואחר כך חבר הקומונה החקלאית בחוות מגדל ופועל חקלאי בדגניה א', היה המפקד היהודי הבכיר ב'גדוד הפרדות של ציון'. רוטנברג, מהנדס מים, שהיה בעברו חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית הרוסית ופעיל בניסיון המהפכה הכושל ברוסיה ב-1905, התקרב לציונות לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.

8.jpg 

יוסף טרומפלדור בעת שירותו ב'גדוד הפרדות של ציון'

'גדוד הפרדות של ציון', שהשתתף במערכת גליפולי (אפריל 1915 – ינואר 1916), פורק לאחריה, אך בשנים 1918-1917 הוקמו שלושה גדודים עבריים נוספים בצבא הבריטי. הגדוד הראשון היה 'גדוד 38 של קלעי המלך' (38th Battalion of the Royal Fusiliers), שהוקם בלונדון ושעיקר אנשיו היו יהודים רוסים שהיגרו לאנגליה. הגדוד השני היה 'גדוד 39 של קלעי המלך' שאורגן בארה"ב והתבסס בעיקר על צעירים יהודים מצפון אמריקה וארגנטינה, וכן על גולים מארץ-ישראל, בהם מנהיגי מפלגת 'פועלי ציון' בארץ דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי. הגדוד השלישי היה 'גדוד 40 של קלעי המלך', שגויס בארץ-ישראל לאחר הכיבוש הבריטי ועם אנשיו נמנו בוגרי הגימנסיות העבריות, פרחי הוראה, אנשי 'השומר', בני המושבות ואף צעירים מן 'היישוב הישן', בהם תלמידי ישיבות מירושלים.

9.jpg 

חיילים מ'גדוד 38 של קלעי המלך' בתקופת אימוניו בווינצ'סטר, אנגליה

10.jpg 

חיילים מ'גדוד 39 של קלעי המלך' בתל אביב

רק גדוד 38 הספיק להשתתף באופן פעיל בכיבוש ארץ-ישראל, ושלושת הגדודים שימשו אחר כך חיל מצב בארץ. בשיא כוחם הם מנו כ-5,000 איש, קרוב לחמישית מחיל המצב הבריטי כאן. אנשיהם שימשו במשימות ביטחון שוטף, בשמירה על מסילות ברזל ודרכים, מחנות צבא ומחסני ציוד צבאי, ובתחילה אף נשלחו להגנת יישובים יהודיים שהיו נתונים לסכנת התקפה מצד כנופיות שודדים ערבים. אלא שהתגברות הרגישות בקֶרב שלטונות הצבא הבריטי להתנגדותם של ערביי הארץ לפעילות הגדודים העבריים ולעצם נוכחותם כאן הביאה לשליחתם לאימונים במצרים, למשימות בספָר ארץ-ישראל ולהטלת הגבלות עליהם: בין היתר נמנעה הצבתם לא רק ביישובים ערביים ומעורבים אלא גם ביישובים יהודיים מותקפים, והוגבר הפיקוח על אנשיהם אף בזמן חופשה. הדבר הביא לפגיעה קשה במורל החיילים ולהעדפת רבים מהם להשתחרר מן הצבא.

11.jpg 

חיילים מ'גדוד 40 של קלעי המלך' (הגדוד הארצישראלי). כורע משמאל בשורה התחתונה אליהו גולומב

ב-1919 נותר פעיל רק הגדוד הארצישראלי, שנקרא עתה 'הגדוד הראשון ליהודה', ואליו צורפו שרידי שני הגדודים האחרים. גדוד זה קטן בהדרגה ומנה בתחילת 1920 רק כ-400 איש. הבריטים ביקשו לפרק גם אותו, ורק תודות למאמציו של וייצמן – שהיה עתה ראש 'ועד הצירים לארץ ישראל' (משלחת מטעם ההסתדרות הציונית, ששימשה גוף מקשר עם הממשל הצבאי הבריטי בארץ לקראת יישום הצהרת בלפור) – הוארכה פעילותו מדי חודש, ולאחרונה עד יולי 1920, אולם עתידו של הגדוד מעבר למועד זה נראה מוטל בספק.

12.jpg 

גרשון פליישר, מחיילי 'הגדוד הראשון ליהודה'. על כובעו סמל הגדוד – מנורת שבעת הקנים

הפגיעה המתמדת במעמדו של הגדוד הארצישראלי באה לידי ביטוי חריף ב'מאורעות תר"ף', באביב 1920, כאשר הממשל הצבאי הבריטי אסר על אנשי הגדוד לצאת ממחנהו בסרפנד ולסייע ליישובים היהודיים המותקפים.

אפשרות נוספת להגנת היישוב שוועידת 'אחדות העבודה' יכלה להביא בחשבון הייתה הסתמכות על משטרת ארץ-ישראל שהחלה להתארגן תחת השלטון הצבאי הבריטי, אולם בשלב זה נמנו עם כוחותיה קצת למעלה מ-150 יהודים, חלקם בתפקידים מנהליים, והייתה בה לכל היותר הבטחה לעתיד אך לא פיתרון להווה.

אפשרות רביעית הייתה שכל יישוב יהודי ידאג באופן עצמאי להגנתו. זו הייתה העדפתם של רבים מאיכרי המושבות, שביקרו בעבר את אנשי 'השומר' על מעשים שנראו להם כהפגנת כוח מיותרת ומזיקה כלפי שכניהם הערבים.

אף כי בסופו של דבר עיקר המשקל בהחלטות ועידת 'אחדות העבודה' הונח על הקמת 'הסתדרות הגנה' ארצית, לא נזנחה האפשרות 'הלגיוניסטית', כלומר התבססות גם על הגדודים העבריים ככוח מגן. כך, בהחלטה נפרדת קבעה הוועידה כי היא 'רואה צ[ו]רך לאומי ממדרגה ראשונה ביצירת גדודי-הגנה עברים ודורשת מבאי-כח אחדות העבודה בלונדון לעבוד במרץ לשם גיוס חדש [לגדודים]'.

13.jpg 

נוסח החלטות ועידת 'אחדות העבודה' בגליון קונטרס מיום ט' בתמוז תר"פ (25 ביוני 1920), ובו סעיף 5 הנוגע לגדודים העבריים